למרות שמשחקי לונדון הסתיימו, העומס של 'הרוח' האולימפית עדיין נשאר באוויר. זה תמיד מעורר השראה לראות את העולם מתאחד כדי לחגוג ספורטאים שהצליחו להצטיין, לדחוף את גופם למקסימום הפוטנציאל שלהם ולהתחרות ברמה הגבוהה ביותר. המוטו האולימפי מבהיר את הציפיות שלנו בצורה הפשוטה ביותר, 'Citius, Altius, Fortius' - מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר.

כשאנו צופים בספורטאי מתגבר, שהקדיש את כל חייו לאימונים, עולה על הפודיום ועומד בדמעות מול דגל עולה, קל לזהות את היתרונות הרבים והחריגים של השתתפות בספורט. אבל יש גם צד אפל יותר של הספקטרום שאסור להתעלם ממנו. העומס הפיזי שעוברים אתלטים מתועד היטב ונדון בדרך כלל. ובכל זאת מה לגבי המאבקים המנטאליים שעומדים בפני ספורטאים, לא רק ברמה האולימפית אלא בכל הרמות?

בחודשיים האחרונים, היו מאמרים רבים שדיווחו כי מחלות מוח אצל חיילים אמריקאים נמצאו דומות לאלו שנמצאו אצל ספורטאים. הניוון העצבי הקשור לפציעות אלו נמצא בקורלציה רבה עם תסמיני בריאות הנפש. לדוגמה, הטראומה שעברה בפגיעות ראש יכולה למעשה לשנות את המוח, ולהשאיר רבים מהפצועים לחוות תסמינים של PTSD. כאחד ניו יורק טיימס מאמר על פגיעה מוחית טראומטית נָקוּב:

'ישנן עדויות מצטברות לכך שפגיעה מוחית טראומטית יכולה להשפיע על ספורטאים וחיילים יותר מאשר רק ברמה הפיזית. ההשפעות הבריאותיות הנפשיות של פגיעה מוחית טראומטית ואנצפלופתיה טראומטית כרונית מתישות באותה מידה: דיכאון, מחשבות אובדניות, חוסר יכולת להתמקד ובעיות אחרות המתבטאות בכל רמת פגיעה״.

כעת יש סיבה להאמין שישנן פגיעות ראש רבות שאינן ידועות או 'חבויות' אצל ספורטאים וחיילים כאחד. זה מדאיג בהרבה רמות. א מחקר במרכז הרפואי של אוניברסיטת רוצ'סטר מצא כי, 'גם כאשר הפגיעה המוחית עדינה עד כדי כך שניתן לזהות אותה רק באמצעות בדיקת הדמיה רגישה במיוחד, הפציעה עלולה לגרום לחיילים בלחימה להפרעת דחק פוסט-טראומטית.'

אם מתעלמים או לא יתגלו, ספורטאים רבים עלולים להתמודד עם סיכונים מוגברים בבריאות הנפש מבלי לקבל את העזרה הדרושה להם.

מתחים פיזיים שסבלו ספורטאים הם שכיחים וניכרים. עם זאת, עומס פסיכולוגי נובע לא רק מפציעה גופנית, אלא יכול גם לנבוע מהלחצים העצומים של התחרות, ובסופו של דבר הצער על הפרידה מהספורט שאתה אוהב. לאחר פרישה, ספורטאים עשויים לחוות תחושת אובדן. הם עלולים לאבד קשר עם זהותם ומטרתם. לעתים קרובות הם מתמודדים עם לחצים פיננסיים חדשים או מאבקים בחיפוש אחר קריירה חדשה. ספורטאים רבים רגילים לחוות את החיים כחלק מקבוצה. בכוחות עצמם, הם עלולים להרגיש מנותקים. לאחר שנים של בנייה, שבחים ומחיאות כפיים, ספורטאים עומדים בפני עתיד לא מוכר ולא ידוע.

שחקן ה-NFL ברנדון מרשל פתח לאחרונה בפומבי על המאבקים הפסיכולוגיים שלו ועל החשיבות של הסרת סטיגמות על מחלות נפש בספורט. הוא כתב במאמרו ב-5 במאי ב- שיקגו סאן-טיימס :

״כספורטאים, אנחנו עוברים את החיים זוכים לשבחים ולעריצים ומרוויחים הרבה כסף. העולמות שלנו וכל מה שיש בהם - בני זוג, ילדים, משפחה, דת וחברים - סובבים סביבנו. אנחנו יוצרים עולם שבו הספורט שלנו הוא החיים שלנו והופך אותנו למי שאנחנו. כשהמשחק נלקח מאיתנו או כשאנחנו מפסיקים לשחק, ההלם של אי שמיעת השבחים או קבלת הכסף הגדול מתגלה לרוב כהרסני״.

בין אם מדובר בתחושות של בדידות או בידוד או תסמינים של PTSD, המאבקים בהם מתמודדים ספורטאים כשהקריירה שלהם מסתיימת יכולים להשאיר אותם לא יודעים לאן לפנות לעזרה. בשלב זה, ספורטאים עלולים להתחיל להקשיב למאמן פנימי הרסני, מה שאבי, הפסיכולוג והרופא הסופר שלי ואני התחלנו להתייחס אליו כאל'קול פנימי קריטי'.האויב הפנימי הזה טורף כל פגיעות או חולשה נתפסת, אומר לנו שאנחנו כלום, שאנחנו שונים, שאנחנו פחות, לא ראויים או לבד. כאשר ספורטאים מתחילים להרגיש מופרדים מהעולם, הם עשויים להתחיל להקשיב ולהאמין יותר ויותר לפרשנות של המבקר הפנימי האכזרי הזה. תהליך זה עלול להחריף את תחושות ההסתגרות, הדיכאון או האבל שלהם. כאשר אדם חווה את הסימפטומים הללו ואינו מצליח לבקש את העזרה הדרושה לו, עלולה להיגרם טרגדיה.

זה עושה את זה נחוץ עוד יותר עבורנו להסיר את הקונוטציות השליליות הקשורות למאבקים בבריאות הנפש. ההתאבדות האחרונה של סן דייגו צ'ארג'ר ג'וניור סאו המפורסם לשעבר היא חלק ממה שהניע את ברנדון מרשל לדבר על מחלת נפש מסרת סטיגמה בעולם הספורט. במאמרו, הוא תיאר כיצד ההנחיה 'להיות חזק' ולשמור את הבעיות לעצמו יש לה שורשים מוקדמים עבור גברים צעירים בעולם הספורט. 'אנחנו מלמדים את הבנים שלנו לא להראות חולשה או לחלוק רגשות או רגשות, מלבד להיות חזקים וקשוחים', כתב מרשל.

ה האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית ציין את הסכנות של ההנחה שספורטאים צריכים להיות בריאים נפשית או את התפיסה השגויה ש'להיות חזק' פירושו להתמודד עם דברים בעצמך. בתקווה להגביר את המודעות ולהסיר את הסטיגמה סביב בריאותם הנפשית של ספורטאים, פרסם הארגון מאמר מפרט את העובדות הבאות:

• ראשית, סביר מאוד שמחלות נפש נפוצות בקרב ספורטאים כמו באוכלוסייה הכללית.
• שנית, זה לא סימן לחולשה ויש להתייחס אליו ברצינות כמו פציעה פיזית.
• שלישית, סביר להניח שקבלת עזרה תשתפר, לא תפגע בביטחון העצמי של האדם.
• לבסוף, האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית מבקשת מאנשים להכיר בכך שספורט מעמיד אדם בפני מערך ייחודי של אתגרים ונסיבות שעלולים להפוך אותו לפגיע לתחושות של דיכאון או חרדה.

אחד הדברים המשמעותיים ביותר שאנו יכולים לעשות בכל הנוגע לבריאות הנפשית של ספורטאים הוא להסיר את הסטיגמות הקשורות למחלות נפש ולאכוף את המסר שעזרה זמינה. לכל אדם יש זכות למצוא את הטיפול המתאים לו. חברים, חברים לצוות ובני משפחה יכולים להציע תמיכה על ידי חיפוש אחר סימני אזהרה, תשומת לב, תשומת לב ולקחת ברצינות סימנים לכך שהאנשים שאנו אוהבים מתחילים להיאבק. אין להניח או לצפות מספורטאים שהם מכונות, במיוחד כשמדובר ברגשותיהם. בנוסף למאמנים, מאמנים ופיזיותרפיסטים, יש להציע להם תמיכה פסיכולוגית בעת הצורך במהלך הקריירה שלהם וכן לאחר הפרישה.

בניגוד למה שאומרים לנו לעתים קרובות, 'טיפול' בבעיה אינו אומר להחזיק אותה בפנים ולשמור אותה לעצמנו. פנייה לסיוע בבריאות הנפש היא החלטה חזקה, אמיצה ויזומה. לטיפול במחלה פסיכולוגית יש לתת חשיבות לא פחות מטיפול בפציעה גופנית. ספורטאים מעוררים בנו השראה בכל כך הרבה דרכים. על ידי עמידה מול הסטיגמה וקבלת העזרה שהם צריכים ומגיעים להם, הם יכולים להפוך לאלופי בריאות הנפש ולעורר בנו השראה עם יותר מאשר רק את הכוח הפיזי שלהם.