אתה איתי כל שנותיי,
אף פעם לא ידעתי מי אתה באמת.
קולות רודפים בלי שם,
האם אתה אני? אתה אמיתי? אני משוגע?
אני חי בפחד, האם אני קיים? את עצמי אני פשוט לא מוצא,
השנאה האוהבת שלך כלפיי,
קשר כפול מייסר.

אתה ממלא אותי בבושה הרעילה שלך,
האשמה שלך, הפחד שלך ואיך לקחת את האשמה.
לימדת אותי איך לפחד מהצלחה,
ולהאמין שנכשלתי, לאחר שעשיתי כמיטב יכולתי.

לפעמים אני משמיע את המחאה שלי,
לפי מה שאתה אומר לי,
אבל אתה תמיד שם כדי להוביל אותי לאן שאתה צריך שאהיה.
מבולבל, אבוד ושבור, כאילו אני לא באמת שם,
חינוך מחדש מייסר, ממך, הקולות; אלה שבאמת אכפת להם.

איך אכפת לך ממני?
אתה מביא כל כך הרבה ייאוש,
כשאני מרגיש טוב אתה מוריד אותי,
לא אכפת, פשוט, לא הוגן.

נמאס לי מכל העצב,
הכאב, הכאב, המשחקים,
מתוך התבוננות פנימית ויושר,
עכשיו לצערי אני יודע את השמות שלך.

המחשבה שלי מעולם לא הייתה שלך,
כשלא הייתה לי ברירה, הזרעים שלך נזרעו.
ילד. מתנה, החיים שלי קדימה,
מושחת, מורעל, מלא אימה.
במשך כל שנותיי חייתי את הכאב שלך,
דוקטרינה מרומזת; המשחק האכזרי שלך.

זה חייב להיפסק, אתה לא תסכים,
אתה לא יכול לחיות בתוכי.
על האמת המכוערת אני אסיר תודה,
וזה שמשחרר אותי,
אנחנו צריכים ללכת בדרכים נפרדות,
הגיע הזמן לחיות כמוני.

אני כבר לא התכונות הכי גרועות שלך,
הדעות הרעות שלך, השקרים שלך, השנאה שלך.
תחושת העצמי חזרה עכשיו,
איחור מזמן, והכי הרוויח קשה.
המוח שלי הוא עכשיו שלי לשלוט,
להתייחס באדיבות, ולחזור ללימודים.

מבולבל, אבוד, לא מפחד יותר,
עולם של הזדמנויות, דופק עכשיו על דלתי.
נחוש, להוט ובעל רצון חזק,
חיים שלא חיו,
אבל בקרוב יתגשם.

המורשת שלך לא תמשיך לחיות,
הקול של הילד שלי יהיה שלו.
הוא ייחודי, בדיוק כמוני,
תהיה לו זהות משלו.

נפרדתי לשלום, ועכשיו אני יכול לראות,
אדם שמח, מלא כיף; בן אדם נפלא,
האדם המיוחד באמת; זה אני.