כל הורה חדש חווה את הרגע המפחיד הראשון הזה: התינוק שלך צורח, לא בוכה, צורח. אתה מנסה להאכיל אותו. אתה בודק את החיתול שלו. אתה מנסה לגרום לו להיות חם יותר, קריר יותר, רגוע יותר, נוח יותר, אך ללא הועיל. המסתורין המלא של היצור היקר הזה במשקל 8 קילו, שאינו מדבר עולה לתודעתך, ובבת אחת, אתה מופתע מההבנה שאין לך שום מושג מה האדם הקטנטן הזה רוצה או מה לעשות כדי לגרום לו להרגיש טוב יותר.

איך אתה מגיב למצב זה חשוב. איך אתה מגיב לרגשות של ילדיך תמיד יהיה חשוב. אם אתה מרגיש לחוץ או נסער, סביר להניח שילדך יתקשה להירגע. אם אתה מרגיש רגוע ובטוח בעצמך, סביר להניח שהתינוק שלך ירגיש בטוח ובטוח. הילדים שלנו תלויים בנו כדי להישרדות, ולכן הם מאוד מכוונים לרגשות שלנו. ככל שאנו רגועים וחמלים יותר בתגובה לילדינו, כך הם נעשים עמידים יותר בטיפול ברגשות שלהם. עם זאת, כהורים, תמיד יהיו לנו רגעים שבהם אנו מגששים, נמתחים, אומרים את הדבר הלא נכון ומציעים את התרופה הלא נכונה.

הורים מכוונים לחלוטין אינם קיימים. במחקר שלו, ד'ר אד טרוניק, מומחה להתפתחות ילדים ופרופסור חבר לרפואת ילדים באוניברסיטת הרווארד, מצא שאפילו ההורים ה'טובים' מכוונים לילדיהם רק 30 אחוז מהזמן. חוסר יכולת זה של כוונון מתמשך מותיר הורים עשויים להגיב בצורה לא הולמת או לא מספקת לצרכי הילד ב-70% האחרים מהזמן. אז למרות שאנחנו לא יכולים לצפות להיות מסונכרנים בצורה מושלמת עם הילדים שלנו בכל רגע, מה שאנחנו יכולים לעשות זה לזהות שלא משנה כמה אנחנו לא מודעים אליהם, הילדים שלנו כמעט תמיד מכוונים אלינו בצורה קיצונית. כל תגובה שאנו מביעים (במודע ולא מודע) נקלטת אצלם, ועוזרת להם לעצב את השקפתם על העולם ועל עצמם.

לכן, באמת לשפר את ההורות שלנו פירושו להגיע להבנה טובה יותר של עצמנו. כל ההורים גם אוהבים וגם שונאים את עצמם, והם מרחיבים את שתי התגובות הללו לילדיהם. מכיוון שהילדים שלנו באים מאיתנו, לעתים קרובות אנו מבלבלים בין התפיסות והחוויות העצמיות שלנו לבין אלה. האהבה שאנו חשים לעצמנו מורחבת לילדינו כ'טיפוח הורים'. צורת ההתייחסות הזו משפיעה לטובה על התפיסה העצמית שלהם, ועוזרת להם לפתח את מה שאבי, הפסיכולוג רוברט פירסטון ואני הגדרנו כ'מערכת העצמית'.

מערכת העצמי מתארת ​​את ההרכב הייחודי של הפרט הקיים באופן מובנה, אשר לאחר מכן מתקבל על ידי הזדהות הרמונית עם העמדות והתכונות החיוביות של ההורה ושילובן. כשהורים מרגישים טוב עם עצמם, הם מסוגלים הרבה יותר להרחיב את תחושת העצמי החיובית הזו לילדיהם. הם יכולים לעסוק בפעילויות, להתייחס ולהציע לילדיהם תמיכה ממקום של ביטחון וקלות. בנוסף, עם פחות הסחות דעת, כמו ניחוש שני ודאגה מוגזמת, הורים מסוגלים יותר לתת לילדם את מלוא תשומת הלב ולהגיב בצורה לא אנוכית לצרכי ילדיהם.

בצד הנגדי של הספקטרום, כשהורים מרגישים שליליים כלפי עצמם, קל להם באותה מידה להרחיב את הרגשות הללו לילדיהם. המחשבות השליליות של ההורים כלפי עצמם יכולות להוביל לדחייה, הזנחה או עוינות של ההורים. לא רק שהורים נוטים יותר להיות ביקורתיים כלפי צאצאיהם בדרכים הדומות לדרכים שבהן הם מסתייגים מעצמם, אלא שההערכה העצמית השלילית שלהם משמשת גם דוגמה לילדיהם. כשאנחנו שומעים את הילדים שלנו מעירים על המשקל שלהם או קוראים לעצמם טיפשים, אנחנו עשויים לתהות מאיפה הם קיבלו רעיונות כאלה על עצמם. אולי לעולם לא נקרא לילדים שלנו דברים שהם קוראים לעצמם, אבל אנחנו בהחלט יכולים להיזכר בפעמים הרבות שביקרנו את עצמנו על היותנו שמנים או טיפשים מולם.

כשהילדים גדלים, הם לרוב לוקחים על עצמם את התפיסות העצמיות השליליות של הוריהם ואת נקודת המבט הביקורתית המופנית כלפיהם. לדוגמה, אם הורה מתייחס לילד שלו כנטל, גישה זו תהיה שזורה בהערכה העצמית של הילד. תכנות שלילי זה, מהורים ואנשים משפיעים אחרים על התפתחות הילד, בשילוב עם השפעות אחרות כגון תאונות, מחלות וחרדת מוות, מובילים להיווצרות 'המערכת האנטי-עצמית' וה-'קול פנימי ביקורתי' שמתלווה לזה.

המערכת האנטי-עצמית מייצגת מגוון עמדות הרסניות וביקורתיות שילדים מאמצים כלפי עצמם וכלפי העולם בכלל. הקול הפנימי הביקורתי פועל כהורה מופנם, מזכיר לאנשים את הפגמים שלהם, מזהיר אותם מפני פעולות מסוימות ומדריך אותם כיצד לתפוס את העולם. עמדות הוריות פוגעות, תחזיות וציפיות בלתי סבירות המובעות כלפי ילדים הן הבסיס להתקפות העצמיות הללו. למשל, ילדים שאומרים להם, 'למה אתה כל כך עצלן? אתה לא יכול להבין כלום? את משגעת אותי! למה אתה לא מצליח יותר בבית הספר? אתה לא יכול פשוט להכיר חברים?' לשלב את הגישות השליליות הללו בתפיסה העצמית שלהם. הם מפתחים קולות פנימיים ביקורתיים שתוקפים אותם: אתה טיפש; אתה מטריד; אתה לא מספיק טוב; אתה כישלון; אף אחד לא יכול לחבב אותך .

ישנם הורים המשבחים שבחים כוזבים לילדיהם במאמץ לפצות על היעדר טיפוח של ההורים. הצטברות זו למעשה מזיקה לתחושת העצמי של הילד, מכיוון שהיא אינה מייצגת את האמת ואינה פרופורציונלית למעשיו או היכולות האמיתיות של הילד. בניית ילד מילולית עם אמירות כמו, 'תראה כמה אתה גדול וחזק. אתה הילד הכי חכם בכל העולם,' עלול לגרום לילד להרגיש חוסר ביטחון. זה יכול להוביל לילדים מחשבות מעניינות על עצמם או לתחושת לחץ לעמוד בהצטברות; שניהם פוגעים בהם בעתיד.

לדוגמה, בתה של חברה שלי זכתה לעתים קרובות לשבחים על אהבתה המוקדמת לאוכל בריא. לאחר שתמיד העדיפה קערת אוכמניות על פני קערת גלידה, היא נבנתה לעתים קרובות להרגלי האכילה שלה (ובאופן טבעי דמוי מקל). אולם כנער, היא הפכה להיות מודעת לעצמה מאוד לגבי מה שאכלה; לא רוצה לאכזב אף אחד על ידי אכילת משהו לא בריא. היא אפילו התחילה להיות עסוקה במשקל שלה ומבקרת את עצמה על תחושת הרעב. במקרה זה, ההערות התמימות לכאורה של משפחתה על כמה שהיא חמודה ורזה נטבעו בה כלחץ להיות אכלנית מושלמת.

חשוב להיות מודעים לדוגמא שאנו נותנים לילדינו. מה שנאמר להם, עליהם ועל עצמנו ישפיע רבות על האופן שבו הם רואים את עצמם. ככל שאנו מכוונים יותר לעצמנו, כך אנו מסוגלים להגיב ברגישות לילדינו טוב יותר. ככל שאנו בריאים יותר מבחינה רגשית, כך פחות הסיכוי שנשליך על ילדינו חוויות שליליות ומחשבות ביקורתיות עצמיות משלנו.

אנחנו גם מסוגלים לזהות טוב יותר מתי אנחנו לא מכוונים לילדים שלנו ומתי אנחנו על טייס אוטומטי, להגיב אליהם באופן אוטומטי כפי שהגיבנו כילדים. או כאשר, ללא מחשבה, אנו מבקרים אותם בדרכים שאנו מבקרים את עצמנו. אנחנו יכולים גם להיות ערניים למה שגורם לנו 'לאבד את זה' עם הילד שלנו. בכל המצבים הללו אנו יכולים לזהות את ההתקפות שאנו חווים על ילדינו ועל עצמנו, ובו זמנית למצוא מאיפה התגובות הללו מגיעות. האם אנו מתרגזים על תכונות דומות אצל ילדינו שההורים שלנו תקפו בנו? האם אנחנו מפצים על חלק מהעבר שלנו שהרגשנו שנעשה בו לא נכון על ידי דמות משפיעה בחיינו המוקדמים?

שלמות היא בלתי אפשרית. אבל השתקפות עוזרת לנו לעשות טוב יותר כהורים. כאשר אנו מחליקים, אנו יכולים להשתמש בהבנה העצמית שלנו כדי לתקן קרעים ביחסים שלנו עם ילדינו. אנחנו יכולים להתנצל על הטעויות שלנו, להזדהות עם הכאב שלהם, ולהסביר להם איך אנחנו באמת מרגישים. ככל שאנו הופכים את הסביבה שאנו חולקים עם ילדינו כנים, פתוחים ומודעים יותר, כך אנו מאפשרים לילדינו להיות עמידים יותר ולעבור בביטחון ועצמאי אל העולם.