בפגישה הראשונה שלה איתי, קראה רוז בנחרצות, 'אל תעלבי אותך, אבל אני מרגישה שאני צריכה להיות מסוגלת לשלוט באוכל ובמשקל שלי בעצמי בלי עזרה של מטפל!'

במהלך השנים, רוז ניסתה דרכים שונות לרפא את אובססיית האוכל והמשקל שלה. למרות שהיא הצליחה להשיג הקלה זמנית, שום דבר לא נמשך זמן רב. עד מהרה היא מצאה את עצמה חזרה לסיבוב הלא כל כך עליז של דיאטות כושלות והגברת השנאה העצמית והייאוש. האם היה משהו שרוז לא קיבלה?

ערכתי סקירה יסודית של כל הניסיונות הקודמים שלה להשתפר: הדיאטות הרבות, החלטות השנה החדשה, ספרי עזרה עצמית, סדנה פה ושם, גם כמה קבוצות של אוכלי יתר אנונימיים. התחילה להופיע דפוס: נראה היה שבכל פעם שהיא התחילה להרגיש טוב יותר ולשלוט יותר במשקל שלה, היא תפסיק לקבל תמיכה כי היא האמינה שהיא צריכה להיות מסוגלת לשלוט באוכל ובמשקל שלה בעצמה. היא הצליחה לשמור על המומנטום הבריא בעצמה לזמן מה, אבל באופן בלתי נמנע היא תיפול מהעגלה ואז תרגיש נורא עם עצמה שוב. היא תרביץ לעצמה ותחליט לעשות 'טוב יותר בפעם הבאה'. שנים של דפוס זה הביאו את ההערכה העצמית שלה לשפל של כל הזמנים. היא תיארה את עצמה כ'כישלון' ו'חסרת שליטה'. היא פיתחה הרגלים כואבים סביב אובססיביות מתמדת לגבי משקלה ושנאת הגוף שלה.

אני קורא לגישה הזו שרוז השתמשה ב'טיפול פלסטר'. היא לא באמת התייחסה לפצע או לבעיה הבסיסית; היא פשוט ניסתה להרגיש טוב יותר. אין שום דבר רע בניסיון להרגיש טוב יותר - כולנו עושים את זה. אבל אם פצע ממשיך להופיע שוב, יש לחקור את הסיבה הבסיסית ולטפל בה; אחרת, הפצע ימשיך להידבק מחדש. הבעיה של רוז הייתה שברגע שהיא חוותה הקלה מסוימת בסימפטומים, היא הייתה מוותרת על כל תמיכה שהיא מקבלת כי היא באמת האמינה שהיא צריכה להיות מסוגלת להמשיך בעצמה. הפסקת התמיכה החזירה אותה למעגלים השליליים סביב גופה ומשקלה. היא הייתה צריכה לעצור את המחזורים השליליים מספיק זמן כדי להיות מסוגלת לראות מה מניע אותם מבחינה רגשית. במילים אחרות, היא הייתה צריכה לייצב דפוסים במישור הפיזי לפני שתוכל לחקור מה קורה במישור הרגשי.

הייתי כנה איתה. אמרתי לה שאני לא בטוח שאני יכול לעזור. ניבאתי שאחרי כמה פגישות איתי, היא תתחיל להרגיש טוב יותר ואז תמשיך הלאה מבלי לטפל בבעיה האמיתית. הצעתי לה להחליט על שיטת טיפול אחת ולדבוק בה עד שההחלמה שלה תהיה חזקה. עודדתי אותה להפסיק להרביץ לעצמה על כך שלא הייתה מסוגלת לקיים את ההחלמה בעצמה. והכי חשוב, הדגשתי את החשיבות של קבלת תמיכה מתמשכת אם היא באמת רוצה החלמה מלאה ומתמשכת.

רוז החליטה לבדוק אם ההצעות שלי עשויות לעבוד. כפי שניבאתי, די מוקדם היא חוותה הקלה מיידית בסימפטומים כשהיא יצבה את שגרות האכילה והפעילות הגופנית שלה. זה היה 'שלב הפלסטר' שבו היא בדרך כלל הפסיקה כל טיפול או תמיכה שהיא קיבלה כי היא הרגישה טוב יותר. היא החליטה לתת לי את היתרון של הספק כדי לראות אם שמירה על התמיכה שקיבלה במהלך הפגישות השבועיות שלנו יכולה לעזור לה לקיים את החלמתה. מהקצה שלי, זה היה הזמן שבו התחילה העבודה האמיתית. כעת, כשהבעיות במישור הפיזי התייצבו במקצת, הצלחנו להתמודד טוב יותר עם הבעיות הרגשיות שהחזיקו אותה לכודה במחזורים שליליים סביב גופה ומשקלה.

רוז עבדה קשה. היא התבוננה בהודעות המופנמות עמוקות שקיבלה מהמשפחה סביב עד כמה הערך שלה תלוי בהסתכלות מסוימת. היא חקרה את ההודעות הגלויות והסמויות הרבות שקיבלה שהזין את פחדיה שאם היא לא תיראה רזה היא לא תאהב, תתקבל או תהיה שייכת. היא הסתכלה כיצד השתמשה באוכל כדי לנסות להחליף חלק מהנוחות והטיפוח שלא ציפתה לה ממערכות היחסים שלה. היא חקרה את הבידוד ששמרה עליו בגלל הפחד משיפוטם של אחרים. גם איך האוכל הפך לסם שלה נחקר: גם אכילת יתר וגם אכילה מועטה היו דרכים שבהן השתמשה כדי לסתום את הכאב שלה או להתנתק ממנו. היה לי כל כך הרבה כבוד לאומץ ולנכונות של רוז לחקור את עצמה ברמה הזו.

למרות שרוז קיבלה הרבה מהטיפול הפרטני, עודדתי אותה לחפש גם קבוצה להצטרף אליה ואולי לבדוק כמה סדנאות. ידעתי שאם העולם החיצון לא יילקח בחשבון, יהיה קשה להחזיק את ההחלמה שלה. הסברתי לרוז את החשיבות של לשמוע סיפורי החלמה של נשים אחרות כדי שהיא תוכל לדעת שהיא לא היחידה שעוברת את זה. היא ידעה זאת מבחינה אינטלקטואלית אבל לא ברמה הרגשית. מבחינה רגשית היא עדיין נאבקה בבידוד. היא יכלה להגיע אליי כשהיא הכי פגיעה, אבל ידעתי שההחלמה המלאה שלה פירושה גם לקבל סוג כזה של תמיכה רגשית מחוץ למשרד שלי

למרבה המזל, באזור המפרץ יש שפע של קבוצות וסדנאות התומכות בנשים בהתייחסות לגופן ולאוכל שלהן בדרכים חיוביות ומועצמות יותר. רוז בחרה בקבוצה שהביאה גם שיטות אמנות יצירתיות ואקספרסיביות. היא תמיד אהבה לצייר כילדה ולכן היה תענוג להחזיר את זה לחייה. היא הופתעה ממה שהתגלה לה דרך האמנות שלה. למרות שזה גרם לה להרגיש פגיעה מאוד, היא הוקלה לראות שגם הנשים האחרות חושפות גילויים מפתיעים שטלטלו אותן. לראות את הנשים האלה חולקות את החוויות שלהן עם הקבוצה נתן לה את האומץ לעשות את אותו הדבר. היא נדהמה מכמות התמיכה שקיבלה, בדרך כלל במקומות המדויקים שבהם בדרך כלל הייתה פונה לאוכל לנוחות.

אז למה התמיכה כל כך חשובה? כפי שהראיתי, במקרה של רוז התמיכה עזרה לה לחקור את הגלגלים הרגשיים העמוקים יותר שהפכו את הדפוסים הכואבים האלה עם האוכל, המשקל והגוף שלה. הרמה הבאה של תמיכה הייתה להוציא את הקרב האישי שלה אל הקהילה שלה ולהרגיש מוחזקת שם. צעד זה היה חשוב במיוחד מכיוון שהדרך לאכילה מופרעת לרוב רצופה במסרים חברתיים, תרבותיים ומשפחתיים המעודדים אותנו להפוך את האוכל לאויב ואת גופנו לשדה הקרב. דפוסים לא מתפקדים עם אוכל ושנאה לגוף הם התנהגויות נלמדות; לא נולדנו איתם! כדי להילחם במסרים החזקים והשליליים שאנו מקבלים כל הזמן על גופנו מהתקשורת, מהחברה ואפילו מהמשפחה דורש מאמץ מודע והמון תמיכה! אנו זקוקים למסרים אחרים שנכנסים ללא הרף ומעודדים אותנו להתמקד בטיפול עצמי, אהבה עצמית ובריאות (של נפש, גוף ורוח). יצירת קהילה חזקה שמזינה אותנו במסרים חיוביים אלו היא הדרך הבטוחה לשמור על החלמה מתמשכת.

לסיום, אני רוצה להדגיש שככל שתקבלו תמיכה מוקדם יותר כך ייטב! הנשים שאני פוגשת ששרירים בכוחות עצמן לאורך זמן הן בדרך כלל הנמוכות ביותר בסולם ההחלמה. הסיבה לכך היא שהאכילה המופרעת יצרה גם חשיבה מופרעת. למרבה הצער, לעתים רחוקות אני רואה את מאמצי ההחלמה הסולו שלהם עובדים. במקום זאת, הנשים הללו חופרות הרבה יותר עמוק לתוך הקרב עם הגוף והתיאבון שלהן. שנים רבות לאחר מכן, כשהם מבינים כמה אנרגיה הם בזבזו על הקרב הכואב הזה, הם חווים לעתים קרובות חרטה גדולה על כך שלא קיבלו תמיכה מוקדם יותר. אל תתנו לזה לקרות לכם! להושיט יד לעזרה ותמיכה זה לא חלש, זה דורש כוח ואומץ עצומים. ככל שתצליחו לבנות קהילה ותמיכה סביב ההחלמה שלכם טוב יותר, כך ההחלמה שלכם תימשך זמן רב יותר, ותרגישו יותר מועצמות!