כתרבות, אנו דואגים מאוד להערכה עצמית. וזה דבר טוב. איך אנחנו מרגישים לגבי עצמנו קובעים איך אנחנו מתייחסים לסובבים אותנו ולהיפך. בשנת 1890, ויליאם ג'יימס זיהה את ההערכה העצמית כצורך אנושי בסיסי, חיוני להישרדות לא פחות מרגשות כמו כעס ופחד. ולמרות זאת, לעתים קרובות איננו מצליחים למדוד את ההבחנות הרבות בין הערכה עצמית להבל, או שאיננו מצליחים להבין כיצד הפעולות והתגובות שלנו יכולות לשמש לחיזוק אחד לעומת השני.

התיאורטיקן של ניהול הטרור ד'ר שלדון סולומון מציין שהערכה עצמית היא 'שנויה במחלוקת שכן יש הטוענים שהיא חשובה ביותר לרווחה פסיכולוגית ובין-אישית, בעוד שאחרים מתעקשים שהערכה עצמית אינה חשובה או קשורה לאלימות מוגברת וחברתית. חוסר רגישות'. הוא ממשיך ואומר כי 'אלה שטוענים שהערכה עצמית גבוהה היא בעייתית וקשורה לתוקפנות מוגברת, מבלבלים בכוונה או בלי משים ו[משווים] הערכה עצמית לנרקיסיזם.'

להבחנה בין הערכה עצמית לנרקיסיזם יש משמעות רבה ברמה האישית והחברתית. הערכה עצמית שונה מנרקיסיזם בכך שהיא מייצגת גישה הבנויה על הישגים שלטנו בהם, ערכים שדבקנו בהם ואכפתיות שהפגינו כלפי אחרים. נרקיסיזם, לעומת זאת, מתבסס לעתים קרובות על פחד מכישלון או חולשה, התמקדות בעצמי, דחף לא בריא להיראות כטוב ביותר, ובסיס עמוק. חוסר ביטחון ותחושה בסיסית של חוסר התאמה. אז מאיפה מגיעות הגישות האלה? ולמה אנחנו יוצרים אותם?

בספר החדש שלנו, העצמי במצור , אבי, הפסיכולוג והסופר רוברט פירסטון, ואני כותבים, 'הבלים הוא דימוי מפנטז של העצמי שנוצר כאשר הורים מחליפים שבחים ריקים והצטברות כוזבת באהבה וההכרה האמיתית שהם לא הצליחו לספק לילדם. ' הורים כאלה משאירים את ילדיהם בתחושה בלתי נראת ועם תחושת לחץ להיות מישהו שהם לא. מצד שני, הורים שמכוונים לילדיהם ומגיבים להם באמת, משאירים את צאצאיהם בתחושה שרואים ומקבלים תוקף. ילדים אלו גדלים עם תחושה מדויקת של מי שהם ועם הערכה עצמית בריאה.

מחקרים הראו זאת ילדים קיבלו מחמאות על כישורים שלא שלטו בהם או על כישרונות שאין להם, נותרים בתחושה כאילו לא קיבלו שבחים כלל, לעתים קרובות אפילו יותר ריק ופחות בטוח. רק ילדים ששיבחו על הישגים אמיתיים הצליחו לבנות הערכה עצמית. האחרים נותרו לפתח משהו הרבה פחות רצוי - נרקיסיזם. לחץ לא טבעי או הצטברות לא הרווחת עלולים להוביל לחוסר ביטחון וחרדות מוגברים המטפחים נרקיסיזם על פני ביטחון עצמי.

נרקיסיזם מעודד קנאה ויריבויות עוינות, כאשר ההערכה העצמית תומכת בחמלה ובשיתוף פעולה. נרקיסיזם מעדיף דומיננטיות, כאשר הערכה עצמית מכירה בשוויון. נרקיסיזם כרוך ביהירות, כאשר הערכה עצמית משקפת ענווה. נרקיסיזם נפגע מביקורת, כאשר ההערכה העצמית מועצמת על ידי משוב. נרקיסיזם מחייב למשוך אחרים כדי לעמוד מעליהם. הערכה עצמית מובילה לתפיסה של כל אדם כאדם בעל ערך בעולם של משמעות.

החברה ממלאת תפקיד בטיפוח הערכה עצמית או נרקיסיזם. ד'ר סולומון מסביר, 'הערכה עצמית היא בסופו של דבר בנייה תרבותית, כי אמות המידה הערכיות שלפיהן אנשים שופטים את עצמם נגזרות מעמידה בסטנדרטים חברתיים.' סטנדרטים אלה יכולים לספק דרכים לאנשים להרגיש טוב עם עצמם, או שהם יכולים לקדם ציפיות לא מציאותיות שיכולות רק להרוס את ההערכה העצמית. סולומון מעיר שבאמריקה, גבר צריך להיות עשיר ומצליח, ואישה צריכה להיות 'צעירה ורזה יותר מחתיכת לינגוויני, וזה בלתי אפשרי'. הוא אומר:

את הילדים שלנו מלמדים בגיל צעיר מאוד לדבוק במערכת ערכים שאינה ניתנת להשגה מציאותית עבור האדם הממוצע. ולכן זה לא צריך להפתיע אותנו ששליש מהאוכלוסייה האמריקאית בדיכאון ועוד שליש מכור לסמים ואלכוהול, והשליש האחרון הוא צפייה בטלוויזיה או קניות ב[חנות העל] למסור שרשרת או לימון.

כאשר ד'ר סולומון ועמיתיו, ג'ף גרינברג וטום פישצ'ינסקי, פיתחו תיאוריה של ניהול טרור, אחת השאלות שהם שאלו הייתה: מהי המשמעות של הערכה עצמית? המחקר שלהם חשף תשובות חשובות לשאלתם ובדרך אגב הדגיש את הסיבה לכך, כפי שציין ויליאם ג'יימס, 'הערכה עצמית היא צורך אנושי בסיסי, חיוני להישרדות'. הממצאים שלהם הראו שמגן רב עוצמה ובעל פוטנציאל פרודוקטיבי מפני חרדות קיומיות הגלומות במצבנו האנושי הוא ההרגשה שכל אחד מאיתנו חבר יקר ערך ביקום בעל משמעות.

ד'ר סולומון ועמיתיו טענו כי המודעות הקיומית והניסיונות להימנע מחרדת מוות תרמו באופן משמעותי לרבות מהמלחמות והעימותים הפוליטיים בעולם. לעומת זאת, גם ד'ר סולומון וגם רוברט פיירסטון טוענים שכאשר מודעות למוות אינה מוכחשת אלא מוכרת, ניתן להשתמש בה כדי לקדם שלום וחמלה. הרעיון שכולנו באותה סירה, אם כי סירה טובעת (כפי שמציין סולומון), מקדם תחושת שוויון ויחד. ההכרה בכך שהאני הפיזי שלנו חולק את אותו גורל ושלכולנו יש את אותם פחדים, יכולה לעזור לנו להבין יותר את המגבלות של זה.

להרגיש טוב עם עצמך כאדם ומקובל על מי שאתה מאפשר לך לנוע בחייך עם תחושה של מטרה, משמעות וערך. ארנסט בקר כתב, 'המילים הנידשות לכאורה 'הערכה עצמית' הן הליבה של ההסתגלות האנושית.' על מנת לקבל תחושת עצמיות, עלינו לתפוס את עצמנו כחברים בעלי ערך בחברה שיש לה משמעות. לתת בחזרה ולהציע חמלה, עזרה ואמפתיה הם המפתח למימוש הערך שלנו. כאשר אנו מכירים בכך שזמננו עלי אדמות הוא חולף, אנו מקבלים את המציאות הכואבת שנותנת לכל פעולה משקל רב יותר, לכל רגע נוקב יותר. זה גם נותן לנו הזדמנות מצוינת לנצל את הזמן שיש לנו ואת האנשים שאיתם אנחנו חולקים את הזמן הזה. לפיכך, בניית הערכה עצמית עוסקת בבנייה מעבר לעצמנו, תחושת קהילה, אחווה ושוויון בין אחינו.