יום האם הזה היה ה-40^ה'כזו שחגגתי כאמא. עלה בדעתי שזכיתי להשיב על השאלה: 'איזו עצה היית מציעה לגבי היותך אמא?' פעם חשבתי שרק אמהות מושלמות מוכשרות לדבר על הנושא הזה. אבל זה מביא אותי לדבר אחד שאני יודע עכשיו בוודאות: אין דבר כזה אמא ​​מושלמת.

כל חווית האמהות (וההורות, לצורך העניין) כל כך מסובכת ומבלבלת! אנחנו אוהבים את הילדים שלנו בכל ליבנו ואנחנו רוצים להיות הורים מושלמים לחלוטין כי אנחנו רוצים שלילדים שלנו תהיה ילדות מושלמת לחלוטין. אנחנו לא רוצים שהם יפגעו או ירצו בכלום. אנחנו רוצים שהם ירגישו אהובים ומובנים. אנחנו לא רוצים שהם יסבלו באף אחת מהדרכים שבהן גדלנו.

אבל אז, אחרי יום קשה בעבודה, אנחנו בסופו של דבר חסרי סבלנות כלפי הילד שלנו כשהוא נאבק בשיעורי הבית שלו. או שהילד שלנו בוכה ואנחנו בקצה השנינות שלנו מנסים להבין מה לא בסדר ואיך לנחם אותה. או שאנחנו ממהרים להוציא את הילדים לבית הספר ומהפה שלנו יוצאות מילים מההורים שלנו שעקצו אותנו פעם. ואנחנו מרגישים נורא; אכזבנו את הילדים שלנו וגם אכזבנו את עצמנו.

כדי להחמיר את המצב, הקול הפנימי הביקורתי שלנו תמיד מוכן לתקוף אותנו על כל החסרונות שלנו כהורים. אתה לא יותר טוב מאמא/אב שלך! וחשבת שאתה הולך להיות שונה? ובכן, אתה לא. אתה גרוע באותה מידה! הביטחון העצמי שלנו כבר מתערער, ​​אבל התקפות מסוג זה מסיימות אותנו ושולחות אותנו לתהום של שנאה עצמית וספק עצמי לגבי איך אנחנו כהורים.

אז – אחרי 4 ילדים, 4 ילדים חורגים ו-8 נכדים – הנה העצה שלי לגבי אמהות (הורות): תפסיק לנסות להיות מושלם! זו מטרה בלתי אפשרית. כולנו בני אדם מה שאומר שמטבענו אנו פגומים. אבל, זה גם אומר שאנחנו יכולים להיות חמלה לעצמנו ולאנושיות שלנו. אנחנו יכולים לנסות כמיטב יכולתנו, בידיעה שנעשה טעויות. יהיו זמנים שבהם נכשל ונאכזב את עצמנו ואחרים. וכשאנחנו עושים זאת, אנחנו יכולים להיות טובי לב כלפי עצמנו ולהבין את המגבלות שלנו, תוך כבוד למאמצים שלנו. אנחנו יכולים לתקן כל קרע רגשי שמעשינו גרמו ולהמשיך במסירות שלנו למאמץ הלא מושלם של הורות.

באמצע המאה הקודמת, רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי הבריטי D.W. ויניקוט טבע את הביטוי 'האמא הטובה מספיק'. ברונו בטלהיים הרחיב על כך בשנות ה-80 בספרו, הורה מספיק טוב . שעות נוספות, הביטוי הזה התפתח וכעת נעשה בו שימוש לציון הרעיון שהורים לא צריכים להיות מושלמים כדי להיות הורים טובים; הם פשוט צריכים להיות מספיק טובים. אנחנו יכולים להיות עצמנו; אנחנו לא צריכים לשאוף לשלמות.

בשנת 2012, הפוסט של גלנון דויל 'Don't Carpe Diem' בבלוג שלה אמהות הפך ויראלי. בו היא כתבה על הלחץ והכישלון להיות ההורה המושלם, 'הרגשתי אשמה בגלל שאני לא היה באקסטזה הורית כל שעה בכל יום ואני לא היה נראה היה להפיק את המרב מכל רגע כמו שהאמאות בעיתוני ההורות עושות״. דויל הודה, 'ברור שקרפה דים לא עובד בשבילי. אני אפילו לא יכול להתחרפן רבע שעה ברציפות אז דיים שלמים לא באים בחשבון״. כמה שעות לאחר פרסום הבלוג שלה, הוא נצפה 250,000 פעמים. ברור שדויל דיבר אמת סודית שהדהדה בקרב אנשים רבים.

חשוב לזכור שהילדים שלנו צריכים שנהיה איתם אנשים אמיתיים. בספרו האחרון, תורת ההפרדה , רוברט פירסטון כותב שאהבת הורים 'כוללת נכונות להיות אדם אמיתי עם הילד, בניגוד לתפקיד של 'אמא' או 'אבא'. הילדים שלנו צריכים שנצא מאחורי תפקיד ההורה המושלם כך הם יכולים לראות ולהכיר אותנו כאדם אותנטי. והם צריכים להיות קשורים לאדם אמיתי כדי להרגיש שרואים אותם ומממשים את עצמם. ב גידול ילדים מעורר חמלה , אומר Firestone, 'אפשר לומר שמגע אמיתי [עם ילד] מתרחש רק כאשר הורה מביע רגשות בכנות כאדם אמיתי.'

הילדים שלנו צריכים לראות איך אנחנו מתמודדים עם הטעויות והפספוסים שלנו, כי ילדים מדגימים את התנהגות הוריהם. באמצעות הדוגמה שלנו, הם יכולים ללמוד על אחריות וקבלת אחריות. הם יכולים להבין חמלה עצמית ולראות שזה בסדר לעשות טעויות.

אז, התרחקו מהתמונות המושלמות של המדיה החברתית של חיי המשפחה והפסיקו לשאוף לדימויים ואידיאלים מפוברקים. חזור אל העולם האמיתי עם בני אדם אחרים, שאפילו עם הפגמים שלהם, הם טובים מספיק. החתירה למטרה הבלתי אפשרית של להיות ההורים המושלמים מעמיסה גם על ילדינו. הם צריכים להיות ילדים מושלמים כהוכחה לכך שאנחנו הורים מושלמים. אבל אם נקבל את האנושיות שלנו, הלחץ ירד גם מעצמנו וגם מהילדים שלנו, ונבין שלא רק שאנחנו הורים מספיק טובים, אלא שהילדים שלנו הם ילדים מספיק טובים.