תן לי להציג את עצמי! שמי Michael D. Rosberg Ph.D. אני נרגש מההזדמנות לתרום לקהילת בריאות הנפש PsychAlive. בחודשים הקרובים אכתוב בבלוג על הנושאים העומדים בפני אנשים הסובלים ממחלת נפש קשה, יחד עם הנושאים החשובים העומדים בפני משפחות וחברים של אנשים אלה. אלה כוללים מתח משפחתי, מחלות ואבחון, מערכת בריאות הנפש השבורה שלנו, גירושין, בני נוער וילדים מושפעים, דינמיקה משפחתית, הורות ועוד.

אחת הבעיות היותר חשובות העומדות בפני משפחות המתמודדות עם מחלות נפש היא הטמבל שנוצר על ידי מערכת בריאות הנפש המנותקת בבירור. השבוע הראשון של אוקטובר נקרא שבוע המודעות לבריאות הנפש, ושוב השבוע הזה של מודעות בא והלך. השנה לא היו מצעדים - אחרי הכל 'אנחנו במיתון'. אם תסתכל באתר האינטרנט שלהם, המכון הלאומי לבריאות הנפש (NIMH) מציע כי 'כ-26.2% מהאמריקאים בני 18 ומעלה - בערך 1 מכל 4 מבוגרים - סובלים מהפרעה נפשית הניתנת לאבחון בשנה נתונה, וכ-6% (1 מכל 17) סובל ממחלת נפש קשה״. עם מפקד אוכלוסין בארה'ב של למעלה מ-300 מיליון איש, זה מגיע ל-18 מיליון אנשים הסובלים ממחלת נפש קשה. כנקודת התייחסות, אם היית הולך לרוז בול למשחק כדורגל סולד-אאוט (בתקווה צופה ב-UCLA) היית יושב עם כ-92,000 מעריצים. עם 18 מיליון אנשים בארה'ב הסובלים ממחלות נפש - זה 195 קערות ורדים!

לאחרונה קראתי מאמר שבו מחלת נפש לא מטופלת עולה יותר מ-100 מיליארד דולר בכל שנה, ורוב האנשים עם מחלת נפש מקבלים טיפולים רק כשהם בכלא או בצרות. כאן בלוס אנג'לס, כלא מגדלי התאומים במרכז העיר סומן על הפרק האחרון של תוכנית הטלוויזיה 60 דקות בתור 'מוסד לחולי נפש הגדול ביותר בארצות הברית'. זו דרך די יקרה להתעלם מאנשים, אתה לא חושב?

כפסיכולוג קליני התמחיתי בעבודה עם אנשים הסובלים ממצבים עם שמות כמו: 'סכיזופרניה', 'הפרעה סכיזואפקטיבית', 'הפרעת אישיות גבולית' ו'דיכאון מז'ורי' - רק כדי להזכיר כמה שמות. אני אוהב את העבודה הזו ומעריך את האנשים האלה, בין השאר, בגלל שיש להם כנות רגשית כל כך גולמית, ובגלל שהאנשים האלה (כמו כולנו) כמהים להיות לאן שהוא באמת יכול להשתייך. הם מייחלים להזדמנויות החברתיות שנראות כמובנות מאליהן על ידי כל השאר.

האנשים שאני רואה בתרגול שלי חיים בעולם די קשה שבו גישה לטיפול, מקומות מגורים סבירים, מקומות עבודה ואפילו חברויות הם יחסית בלתי נגישים. הם גם נאלצים לחיות בעולם שבו פסיכותרפיה - 'התרופה המדברת' שלנו - הפכה כמעט בלתי זמינה. מנהל מחוז אחד אמר לי לאחרונה, 'הם (אנשים עם אבחנה של מחלת נפש) לא יכולים להפיק תועלת מפסיכותרפיה...אין גישה לתובנות.' זה היה זה, לא להפניה לטיפול פרטני מכוון יחסים. לא שווה את זה אני מניח.

הפרדוקס בולט: מאנשים מנותקים נמנעת גישה לטיפול כדי לטפל בבידוד שלהם בגלל שמישהו החליט שזה 'לא שווה את זה'. בעבודתי עם אנשים עם מחלת נפש קשה ומשפחותיהם וחבריהם, זיהינו שניכור הוא תגובה עמוקה והגיונית לתרבות עם מעט סבלנות. ודאי, רובם יסכימו שאנו חיים בעולם חוסר סובלנות ומתנכר הולך וגדל.

תהליך זיהוי החסמים והמכשולים המונעים מאנשים עם מחלת נפש אמיתית לקיים חיים פעילים, חיים מלאים בחירויות אזרחיות כל כך מובנות מאליהן, מסובך ללא ספק. אבל, כמו בכל כך הרבה מקרים, הסרת המחסומים תתרחש רק עם קבלת האנשים האלה, שהם כדאיים, ועם דחיית התגובות השליליות שלנו כלפי אנשים שונים מה'נורמה'. זה חייב לבוא מגישה הומניסטית, המאמינה ששירות טעינה קדמית 'שווה את זה'. מצדי, אני חושב שאנחנו צריכים להחזיר קצת פסיכותרפיה.

תודה שקראת, ואני מצפה לדבר איתך שוב בקרוב.

שלחו לי מייל לכתובת:[מוגן באימייל]. אתר אינטרנט: www.AnneSippiClinic.com

מיכאל ד. רוסברג, Ph.D., הוא ב עוד פסיכולוג קליני מורשה ומטפל משפחתי מורשה (MFT) אשר החל לטפל בחולי נפש עמידים ב-1979. הוא סיפק טיפול, אימן ולימד בסביבות טיפוליות רבות, כולל מסגרות אשפוז ואשפוז.