לכולנו יש את אותם רגעים של תסכול עם בן הזוג שלנו שמובילים אותנו לפעול בדרכים שלאחר מכן אנו מתחרטות עליהן. אנו עשויים להכיר לאחר העובדה שהייתה דרך בריאה יותר להגיב או להישבע לטפל בדברים טוב יותר בעתיד, אבל ברגע שהמתחים עולים, ואנו מרגישים מופעלים בצורה מסוימת, אנו חוזרים לאותו הרגל רע. עם הזמן, האינטראקציות המבולגנות הללו יכולות להפוך לדינמיקה הרסנית. עם זאת, יש דרך לשבור את המעגל ולעצור את עצמנו מלרדת מהפסים במערכת היחסים שלנו.

הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להכיר בכך שכאשר יש לנו תגובה חריפה לבן הזוג שלנו, אנחנו נמצאים לעתים קרובות במה שחבר ועמיתי ד'ר דניאל סיגל מתייחס אליו כ'מצב מכסה מתהפך'. במצב זה, הפונקציות הגבוהות יותר של המוח החושב שלנו עוברות לא מקוון. כאשר אנו מרגישים מופעלים רגשית, קליפת המוח הקדם-מצחית האמצעית שלנו, שהיא חלק מה'מוח למעלה' שלנו, נסגרת ומפסיקה לפעול גם כן. במקביל, האזור שמתחת לקליפת המוח שלנו, המכונה לעתים קרובות 'למטה' או 'המוח הרגשי' שלנו, נדלק. זו הסיבה שהרגשות שלנו יכולים פתאום להתעצם או להרגיש חסרי שליטה, בעוד שפונקציות העיבוד והחשיבה היותר רציונליות שלנו עפות לכאורה מהחלון. הייתי טוען שכל או רוב ההתנהגות הרעה שלנו כלפי עצמנו וכלפי אחרים מתרחשת במצב המכסה ההפוך הזה.

יש תשע פונקציות של קליפת המוח הקדם-מצחית שלנו שאינן מתפקדות היטב במצב של מכסה מתהפך. אלה כוללים: ויסות גוף, תקשורת מותאמת, איזון רגשי/וויסות השפעה, גמישות תגובה, אמפתיה, תובנה או מודעות עצמית, אפנון פחד, אינטואיציה ומוסר. זה די ברור, אפילו מבלי לצלול עמוק יותר לתוך כל אחת מהפונקציות הללו, שכל אלו הן תכונות שבהן נוכל להשתמש באמת כאשר אנו בקונפליקט עם בן הזוג שלנו. אז מה אנחנו יכולים לעשות כדי להירגע ולהתחבר מחדש לתפקודים הגבוהים האלה של המוח שלנו?

הדבר הראשון שצריך לעשות ברגע המדויק שבו אנחנו מרגישים את עצמנו מתלהבים הוא לשים לב למה שקורה בנפש ובגוף שלנו. המוח שלנו עשוי לתפוס איום ואומר לנו שהגיע הזמן להילחם או לברוח, אבל אף אחד מהם אינו תגובה הולמת למציאות של המצב, וסביר להניח ששניהם יובילו לצרות. במקום זאת, אנחנו צריכים לעשות הפסקה. עלינו לתת לעצמנו את הזמן לעשות פעילות מרגיעה, צפויה או קצבית המאפשרת למוח החושב שלנו לחזור לאינטרנט. זה יכול להיות הליכה מסביב לבלוק, ספירה מ-10 אחורה, או פשוט לשים לב לנשימה פנימה והחוצה שלנו. הפסקה מהאינטראקציה היא לרוב רעיון טוב, אך יש לעשות זאת ברוגע ומתוך כוונה מפורשת להתחבר מחדש במצב רגוע יותר. במילים אחרות, לא צריך להיות מעורב בסערה החוצה או טריקת דלתות.

בכללי,מודעותתרגולים יכולים לעזור לנו למצוא דרך להכיר ולהתבונן במחשבות וברגשות שלנו מבלי לאפשר להם לסחוף אותנו בסערה של תגובתיות אוטומטית. ד'ר ג'ק קורנפילד וטארה ברך תיארו את ראשי התיבות 'RAIN' כתרגול שיעזור לנו להתמודד בתשומת לב עם המקרים המעוררים אותנו. השלב הם:

1.      זיהוי: לעצור ולשים לב למה שאנחנו מרגישים.

2.     קבל/אשר/אשר: לסבול ולשבת עם כל רגש חזק שעולה על פני השטח.

3.      חקור : להסתכל לתוך החוויה הפנימית שלנו. נסה את מה שדן סיגל מכנה SIFTing דרך החוויה שלנו על ידי סימון כל התחושות, התמונות, הרגשות והמחשבות שעולים.

4.     אי זיהוי: להתנגד לדחף לאפשר למחשבות, לרגשות או לחוויות שלנו להגדיר אותנו. להבין שהם נעים דרכנו. אם מתעורר זיכרון, זכרו שהזיכרון לא קורה לנו עכשיו ואינו מגדיר מי אנחנו.

ככל שאנו מעמיקים לחקור את התגובות שלנו, חשוב להרהר מהיכן נובעות הרגשות המועצמים שלנו. מכיוון שכל כך הרבה מהתגובתיות של המוח שלנו מתוכנתת בנו על ידי חוויות עבר, עלינו להבחין במקור הרגשות שלנו כדי להבין את החוויות הללו, ובכך להבין את הדחפים שלנו במקום להיות בגחמה שלהם. לדוגמה, טון מסוים בקול של בן הזוג שלנו, הבעת פנים מוכרת, או נסיבות שאריות יכולות לעורר זיכרונות מרומזים מההיסטוריה המוקדמת שלנו. זיכרונות מרומזים הם לא הצהרתיים ולא מילוליים, כלומר אין לנו תחושה לזכור מתי הם מופעלים. במקום זאת, יש לנו רק תחושה פנימית של חזרה למצב. אנו חווים חותם גופני של איך הרגשנו בעבר. הזיכרונות המרומזים שלנו יכולים להיות כמו כוחות בלתי נראים הגורמים לנו מצוקה כאשר אנו נזכרים ברגשות ישנים של פאניקה, כאב, כעס או בלבול.

התגובות ה'גדולות' שלנו ביחסים המבוגרים שלנו קשורות לעתים קרובות לסוג זה של זיכרון וטראומה בלתי פתורה או הדים רגשיים של העבר. ייתכן שהרגשנו מתעלמים, נוזפים, לא רואים, לא מבינים אותנו, לא אהובים, מעוותים או לא רצויים בילדותנו, כך שסביר להניח שנהיה רגישים במיוחד לתפיסות שלנו לגבי מרכיבים אלו בחיינו הבוגרים. אנו עשויים להתבונן או לפרש את המילים והפעולות של אחרים כך שיתאימו לרגשות הישנים הללו לגבי עצמנו, וכתוצאה מכך אנו מגיבים יתר על המידה.

בדרך זו, עוצמת הרגשות שלנו באינטראקציה עם בן/בת הזוג שלנו יכולה להוות רמז לכך שאנחנו במצב של מכסה הפוך, מעוררת על ידי משהו מהעבר שלנו. כמבוגרים, אנו מועצמים ומסוגלים לתקשר על בסיס שווה, כך שהתגובות הרגשיות חסרות הכוח שלנו לא ממש מתאימות או הגיוניות. עם זאת, בתור ילד היינו נתונים לחסדי אחרים, פשוטו כמשמעו. כל מה שהורינו או המטפלים שלנו עשו הרגיש כמו עניין של חיים ומוות, כי ההישרדות שלנו הייתה בעצם בידיים שלהם. במערכת יחסים בוגרת, אנחנו אולי מבינים אינטלקטואלית שאנחנו כבר לא ילד חסר אונים, אבל התגובה המיידית של המוח שלנו למטה קשורה לים של רגשות לא פתורים מהתקופה שבה היינו.

החדשות הטובות הן שאפשר להשיג את רגעי הלחץ האלה ולתכנת מחדש את התגובות שלנו. כפי שסיגל ניסחה זאת, 'כשאנחנו מסתכלים על הקשר בין המוח לתודעה ומערכות יחסים, אתה למעשה רואה חלון הזדמנויות לטרנספורמציה... המוח יכול למעשה לשנות את דפוסי הירי של המוח.' הרבה מהשינוי הזה יכול להיעשות על ידי להבין את הסיפור שלנו , במיוחד לחקור את המוקדם שלנו דפוסי התקשרות וכיצד הם מודיעים על מערכות היחסים העכשוויות שלנו. השיעור העיקרי כאן הוא לא כל כך על לימוד טכניקות לתקשורת עם בן הזוג שלנו או ניסיון 'לתקן' את מערכת היחסים. במקום זאת, מדובר בהבנת עצמנו, כדי שנוכל לשנות את חצי הדינמיקה שלנו.

לאחר שהתחלנו לקבל תובנה לגבי התגובות שלנו, אולי נרצה להיות פתוחים לגביהן ולשתף אותן עם בן הזוג שלנו. אנחנו יכולים להסביר להם למה הגבנו בהתנהגותם. לא מדובר בהטלת האשמה, אלא בהנחת בסיס לתקשורת כנה אמיתית שעוזרת לנו להכיר אחד את השני טוב יותר. כאשר אנו מביעים את הרגשנו באינטראקציה, עלינו לשאוף להימנע מלשון קורבן או מאשימה. במקום לומר 'כל כך התעלמת', יכולנו פשוט לומר 'הרגשתי פגוע ולא הקשבתי'. בשלב מסוים, אולי אפילו נרחיב על הקשרים שיצרנו להיסטוריה שלנו. 'כשהייתי ילד, התעלמו ממני והתייחסו אלי כאילו אני לא הגיוני, וזה כאב לי מאוד'.

ככל שאנו נפתחים וחושפים את עצמנו, כך בן הזוג שלנו מבין אותנו יותר, אך גם נלמד יותר על עצמנו. אנו למדים מה הם הטריגרים שלנו ולומדים כיצד לצפות אותם טוב יותר בעתיד. בדרך זו, במקום להגיב לבן הזוג שלנו, 'הוא שכח להתקשר אליי. הנה הוא שוב מתעלם ממני', יכולנו לחשוב, 'וואו, אני נדלק מזה שהוא שוכח להתקשר, ועכשיו אני מרגיש חסר חשיבות. זה כל כך מזכיר איך הרגשתי התעלמות מההורים שלי וכאילו לא חשוב לי״.

האמת היא שאנחנו לא מושלמים ושלא תמיד נעמוד בסטנדרטים שלנו. לכן, החלק האחרון בפאזל בכל הנוגע לטיפול ברגעי המכסה המתהפך שלנו הוא ההתמודדות עם הרגעים שבהם אנחנו מחליקים. בשלב מסוים, נמצא את עצמנו מגיבים לפני שחושבים, וברגעים אלה, זה חיוני שניצור הזדמנות אמיתית לתקן עם בן הזוג שלנו. לא משנה מי אנחנו מרגישים שהוא צודק או לא נכון, יש תועלת עצומה בלבטל את האשמה ופשוט להקשיב לאופן שבו בן הזוג שלנו חווה את ההתפרצות שלנו. עלינו לשאוף לדמיין את זה מנקודת המבט שלהם, לחשוב על מה שהם אומרים, ולהכיר איך מה שאמרנו גרם להם להרגיש.

עם זרימה חופשית של תקשורת כנה ומלאת תובנות במערכת היחסים שלנו, נבין במה באמת עוסקים הטריגרים שלנו. תהליך זה יעזור לנו להיות יותר חמלה עצמית ורגישים יותר כלפי בן הזוג שלנו. זה גם יעזור לנו להשיג את הרגעים האלה שהרגשות שלנו משתלטים ופחות קשורים למה שקורה בפועל כאן ועכשיו. במקום להגיב יתר על המידה לבן הזוג שלנו, נוכל לנטרל את ההתפוצצות של מילים רשלניות ורגשות מבולגנים שמובילים לנשורת גדולה יותר. התוצאה המעצימה היא שסוגים אלה של אינטראקציות מופעלות הן בכוחנו לשנות, וייתכן שנגלה שניתן לטפל בצורה הטובה ביותר ברבות מהבעיות של ההווה על ידי התמודדות עם העבר שלנו.