הגנות
'מה מונע ממני להרגיש?'
איך יכול להיות שמשהו טבעי כמו להרגיש את הרגשות שלנו כל כך קשה? יש הסבר הגיוני מאוד למה אנחנו מתקשים לגשת לרגשות שלנו ובמקום זה מוצאים את עצמנו מנותקים ומנותקים. רבים מאיתנו מוגנים מפני הרגשה וכדי להבין מדוע, עלינו לחזור למקום בו פיתחנו לראשונה את ההגנות שלנו.
כשהיינו ילדים, היינו קטנים מדי ופגיעים מכדי להתמודד ביעילות עם הסביבה שלנו. היינו באמת חסרי אונים ותלויים באחרים שיטפלו בנו ויענה על הצרכים שלנו. למרבה הצער, לא משנה עד כמה המבוגרים בחייו של הילד אוהבים ואכפתיים, הם אינם מסוגלים לצפות או לענות על כל הצרכים של הילד. אפילו ההורה בעל הכוונות הטובות ביותר אינו יכול שלא ליפול בדרך זו. זמנים אלו של חוסר רגישות רגשית ומחסור בשוגג מכאיבים ומתסכלים מאוד עבור התינוק והפעוט. לתינוקות אין דרך לדעת שאי הנוחות שלהם היא זמנית כי אין להם עדיין מושג של זמן; הם חווים את הכאב שלהם כמכריע ואינסופי.
בזמנים אלה, הדרך היחידה שלנו להתמודד הייתה איכשהו להתנתק מהרגשות הנוראיים האלה. מצאנו דרכים לנחם את עצמנו כתחליף למה שלא קיבלנו. מה שלא עשינו - בין אם הרגענו את עצמנו עם מציצת אגודל או הרגלים אחרים להרגעה עצמית, או שנעלמנו לעולם של פנטזיה - הוקל לנו מיד. הכאב היה פחתה, והצלחנו להמשיך בחיינו טוב יותר. ההסתגלות הזו הצילה אותנו. מה הייתה האלטרנטיבה? הכאב היה עז מדי עבורנו כתינוקות זעירים, ועשינו את מה שהיינו צריכים לעשות. כדי לשרוד התמודדנו בצורה חכמה: פיתחנו הגנות. העיבוד המקורי הזה הניח את הבסיס לסגנונות ההגנה על עצמנו האישיים שכל אחד מאיתנו פיתח ככל שהתבגרנו.
אז גדלנו. ועל הדרך – בכל פעם שחששנו שנתקל בכאב או אומללות כלשהי – פנינו לאותן הגנות ששירתו אותנו כל כך כילדים צעירים. אבל עכשיו אנחנו מבוגרים – לא ילדים. אנחנו לא עוד תלויים באחרים כדי לשרוד. למרות שאנחנו כבר לא קורבנות חסרי אונים בעולם שבו אנחנו חיים, אנחנו עדיין חיים כאילו אנחנו. אנחנו נאחזים נואשות בהגנות הילדות שלנו, מאמינים שאנחנו עדיין צריכים להיות מוגנים מפני עולם שיכול להציף אותנו. איננו מודעים לכך שסוגי האיומים הללו אינם קיימים יותר, לא בעולמם של המבוגרים.
זה מועיל לבחון כיצד ההתאמות ההגנתיות המקוריות שלך משפיעות על חייך היום. האם אתה זוכר איך ניתקת את עצמך מכאב ותסכול כשהיית קטן? מה היו ההתנהגויות או ההרגלים שהרגיעו אותך כילד? מצצת את האגודל שלך? האם שפשפת שמיכה אהובה? האם הסחת את דעתך על ידי ריב עם ילד אחר? האם החזקת את עצמך בכך שדיברת עם חבר דמיוני? האם נעלמת לעולם של פנטזיה ודמיון? האם נסוגת וסירבת לקחת משהו ממישהו אחר?
עכשיו תחשוב על עצמך היום. בדרך כלל אלו מאיתנו שהרגעו את עצמנו - במציצת אגודל, משפשפים שמיכה אהובה, מסובבים את השיער - מוצאים את עצמנו כעת נאבקים בהתמכרויות לאוכל, סמים או אלכוהול. אלה מאיתנו שהרגיעו את עצמנו עם התנהגויות נדנדות או חוזרות על עצמנו, מוצאים את עצמנו כעת מוגבלים על ידי חיים של שגרה וכפייתיות. אלה מאיתנו שנסוגו במקור לפנטזיה, מוצאים את עצמנו עכשיו אבודים בחלומות בהקיץ על הצלחה במקום לרדוף אחר מטרות אמיתיות. ואלו מאיתנו שנשבעו שלעולם לא יזדקקו לשום דבר מאף אחד, מוצאים את עצמנו כעת מנהלים חיים בודדים, מתכחשים לעצמם.
זה אירוני שעצם ההגנות שהצילו אותנו רגשית לפני כל כך הרבה זמן גוזלות את חיינו כיום. מה ששימש במקור הסתגלות סבירה למצב בלתי נסבל הפך לסוכן הכליאה שלנו. אז הנה אנחנו עומדים – אפופים בשריון של הגנות ילדותנו – לא מבינים שבטוח להשיל את השריון. לא מודעים לכך שאנו אכן חופשיים לנוע ללא כבילות.
חופשי להרגיש. חופשי להיות עצמנו. חופשי לחוות את חיינו.
