חַיִים. רצים פה ושם. עסוקה מראש בזה ובזה. נסחף במחשבה כזו או אחרת. בקושי יש לנו מספיק זמן לשים לב לזמן שעובר, בלי קשר להצעה המגוחכת, אני מעז לומר, לשים לב לא רק למחשבות שלנו, אלא למרחב שסביבן: הדהוד היקפי רגעי, הפסקה סינפטית אינסופית בין קוגניציות, הפסקות הקטנות ביותר. , שיהוק בפס הייצור של ייצור מחשבות, כשמחשבה-אחר-מחשבה-אחר-מחשבה מפסיקים סוף-סוף לזלוג כמו דומינו, האחראי לטשטוש קוצר הראייה שלעתים קרובות כל כך עומד כנגד הכמיהה שלנו לשפיות רבה יותר. זה חבל, באמת, כי בין לבין נמצא הקסם.

על מנת להרהר במושגים של הארה 'E' גדולה, או מיושמת יותר אולי, בחתירה ליכולת הדינמית לחיים מוארים, למימוש עצמי או למעבר למערך תוך-אישי יותר מותאם, Welwood (2000) מדגישה את החשיבות הקריטית של לחקור את כל הגשטאלט הקוגניטיבי של האדם, ואת כל החלקים המרכיבים את הסכום שלו:

ההתמכרות שלנו לנטיית האחיזה של התודעה גורמת לנו להתעלם מהמרחבים שסביב המחשבות, חציית הלבד שנותנת לחוויה שלנו את היופי והמשמעות העדינים שלה. הזנחת המרחבים הנוזליים הללו בתוך זרם התודעה תורמת לנטייה כללית להזדהות יתר עם תכני הנפש שלנו, ולהנחה שאנו המקור והאפוטרופוס שלהם. המשוואה המטרידה 'אני = המחשבות שלי על המציאות' יוצרת תחושת עצמי מצומצמת, יחד עם חרדה לגבי המחשבות שלנו כטריטוריה שעלינו להגן עליה. (עמ' 53)

תרגול מדיטציה מתאים באופן מושלם לאימון המוח לראות שאין טריטוריה להגן אחרי הכל, והטבע האמיתי שלנו, כמו השכבות, הוא הרבה יותר עמוק ממה שאנחנו יודעים. בעודם יושבים על הכרית, מי שמתרגלים מדיטציה מסוגלים להאט את התהליכים המנטליים של נפשם כניסוי טרום אולימפי לקראת האירוע האמיתי: האטת הנפש במהלך החיים מחוץ לכרית, או, במילים אחרות, במציאות הקיומית של כל יום. זה יותר מדי לצפות ללמוד שיעורים קשים כל כך של שליטה עצמית, אמצעים מיומנים ושליטה עצמית תוך כדי רכיבה על אופניים דרך העליות והמורדות של מה שמרגיש לעתים קרובות כמו מירוץ חולדות. בגלל הסביבה הכאוטית הגלומה במרתון החיים המחייב שלנו, זה הופך להיות חיוני לשבת, עם משמעת רבה, במקום אחד, להישאר שקט ודומם במשך פרקי זמן טובים, כדי לאמן את המוח להיות מסוגל להיות כאן-ו -עכשיו של הרגע הנוכחי, ולא יגמר כמו עלה שנלכד ברוח, צף לאן שזרם המחשבה ההפכפך עלול לקחת אותו.

מדיטציית מודעות מודעת מתמקדת בפיתוח גישה של עמידה ברוגע, ולאחר מכן, במרחב של אותה ניקיון, טיפוח התובנה (שאמאטה-ויפאסנה), עוזרת לנקות קורי עכביש נפשיים שנאספו מזמן ומאגרים רגשיים מיושנים, וחושפת את מודט בהירות תודעה טבעית שאחרת הייתה מתעלמת ממנה, או שהייתה מתגעגעת לעין הפשוטה במהירות של 'הגישה הטבעית' של החשיבה הרגילה ולא 'הצפיות הפתוחות, של החזרה לדברים והימצאות איתם' (Moustakas, 1994, עמ' 58). ב'כתובת הזיכרון', הפילוסוף מרטין היידגר מציע סוג מסוים של Being-with כאשר הוא מתאר את התופעות של Andenken, או 'חשיבה לקראת' (Stambaugh, 1990, עמ' 90) כ'סוג של המתנה, לא פסיבית. מחכה, אבל מאוד קשוב, אינטנסיבי' (עמ' 87). סטמבו אומר כי Inständigkeit, או תנוחה של 'שהייה', מחתמת את האיכות הזו של טיפול ב:

Inständigkeit או עמידה היא סוג של תפיסה אינטנסיבית להדביק משהו דרך, להדביק אותו החוצה, אולי משהו דומה למה שאנחנו עושים כשאנחנו מנסים להיזכר במשהו ששכחנו. זה מזכיר לי את מה שהוגה הדעות הבודהיסטי דוגן כינה 'מאמץ מתמשך'. (עמ' 87)

עם מאמץ מתמשך והשתקעות עם כל החוויה (מחשבות כמו גם המרחבים שסביבן), נוכל לראות 'מה זה שהיידגר רוצה שנשחרר' כדי 'להוביל אותנו בחזרה לכיוון ההוויה' ( עמ' 87), תוך הדגשה ש'טבעו המיוחד' של האדם הוא בכך שהוא או היא, בעצם, 'ישות מדיטטיבית' (Heidegger, 1966, עמ' 56).

לכן, הנושא הוא הצלת טבעו המהותי של האדם. לכן, הנושא הוא שמירה על חשיבה מדיטטיבית בחיים.

אולם שחרור לדברים ופתיחות לתעלומה אף פעם לא קורים מעצמם. הם לא פוקדים אותנו בטעות. שניהם פורחים רק באמצעות חשיבה מתמשכת, אמיצה. (עמ' 56)

בהיעדר משמעת והתכוונות כזו, כזה אומץ להיות, אנו מוצאים את עצמנו לעתים קרובות אבודים בהסטות נפשיות ופיזיות ובהתלקחויות בינאישיות שאינן מסתכמות בלא יותר, כאשר רואים אותן ישר, מאשר תגובות מעוררות שיער ללחץ. למרבה הצער, אנחנו עיוורים לכל מה שאנחנו עושים לעצמנו, וזה לזה, כי אנחנו לא לוקחים את הזמן לשבת בשקט ולבחון מה לעזאזל קורה במה שהפסיכולוגיה הבודהיסטית מכנה בחיוך 'מוח הקוף' שלנו. איך נוכל אחת ולתמיד לאלף את הקוף הקופץ הזה?

כשהמודטים עושים מדיטציה, הם מתחילים לראות בדרכים טקסטורות ומבניות את ההוויה הייחודית שלהם בעולם, כמו גם את ההיבטים האוניברסליים יותר שלהם, בתנועה איטית יותר מהרגיל, אם לא בהילוך איטי, לפחות. בעזרת תרגול מתואם, המודעות הזמנית להוויה של האדם על כל ריבויה מתחילה להסתחרר בדרכים המבשרות את הפרדוקס עבר-הווה-עתיד כתופעה מעוררת חיים יותר האומרת 'כן' לבבי לאינטגרציה, זרימה, התאמה, העברה אמפתית. , ומרחביות עצומה שצומחת באופן רענן וספונטני מתוך התבססות בהוויה של האדם. זה בא כגילוי מזעזע במקצת שהמהות הליבה שלנו היא אחת של 'טוב בסיסי' או טבע בודהה (בניגוד לרעיון הפופולרי יותר של 'חטא קדמון'), שהתגלה על ידי התבוננות בדיוק כמו סכין גילוח בנפש. כפי שאומרת המורה למדיטציה פמה צ'ודרון, הטוב הבסיסי נותן לנו 'יכולת לגעת בו, על ידי פתיחות לכל העניין'.

עם זאת, ברגע מסוים אחד, בשום רגע מסוים, נשלל סופית מכל התוויות, ההאשמות, השיפוט החיצוני, התיעוב העצמי והטוויה של קו העלילה, מותש ועבר מהצו העיקרי של המדיטציה ל'חזרה לנשימה החוצה' ושוב (במשך הו, כל כך הרבה שנים), האייקון מחליק סוף סוף מהמעטפת שעליה סגדו לו זמן רב. העצמי הכוזב מוצא את עצמו מרוסק על הרצפה, נהרס במודעות לאמיתות הריק (צורה היא ריקנות וריקנות היא צורה), מופתע מהאוריקה, הרגע המטריף את המוח של הסאטורי, הגאולה אל השקט השקט של אין העצמי, והנצחיות המתגלגלת של העכשיו.

כל החוכמה שבעולם ממוקמת בפערים בין נשימות, ברווח שבין מחשבות, אמר פעם מורה למדיטציה במהלך תרגול ישיבה רשמי. אבל מיינדפולנס מספק התחלה לא קלה, ומצריך לאחר מכן ערנות יתר אישית, מודעות גוברת וגישה של יצירת חברים כלפי הדפוסים הדיסקורסיבים והפטפוטים הפנימיים של האדם: Andenken ו-Inständigkeit, חשיבה כלפיו ושכיבה בו. בעוד שהשיר של סטורי מספק פסקול חדש ולעיתים מרגיע עבור המודט, כיול מחדש של הסימפוניה הקיומית, כפי שמציין אפשטיין (1995), 'גם כאשר נמחקו הקצוות הברורים של האני הכוזב, יש נטייה להחליף אותם. עם גרסאות עדינות יותר של אותו דחף' (עמ' 70). כצעקה מעודדת לפיתוח ההכרחי של שוויון נפש להתמודד עם דחפים והסתרות לא מודעים כאלה, רם דאס מציע את המנטרה הבאה: 'אה, מעניין'.

חדשות טובות שתובנות שהתקבלו מהתעוררות חדשה זו לעולם לא נעלמת לחלוטין. מיושמת כ'ראשונית', אי שם, מוח ער נגיש תמיד. עם זאת, בו בזמן, המודט לומד שהאחיזה אחריה היא חסרת תועלת. ניתן להשיגו רק באמצעות הצצות המופיעות מעת לעת מאחורי השמים המעוננים של 'הגישה הטבעית'. להגיע לזוהר המוח הזוהר דורש תרגול רב, סבלנות וחריצות, במשך כל כך הרבה שנים.

אבל אנחנו יכולים להתלהב - מאסטרי זן השאירו מאחוריהם רמז. כפי שוולווד דוגל, במקום להתמקד אך ורק במחשבות ובתוכן המחשבות, בזה ובזה של הניסיון שלנו, הוא וההיא, אנחנו וההם, החומריות והטרחה היומיומית של סיבה ותוצאה, אנחנו יכול לזכור לחקור את המרחב סביב המחשבות, את המרחב ביניהן. מה נמצא בפער בין הנשימה החוצה לנשימה? איפה המוח אז? מי אתה במרחבים האלה? מי אתה בפערים האלה?

מאסטרי זן אומרים, תחשוב על הדברים האלה.