כולנו חווינו את השינויים הגדולים בהשקפה שלנו שגוררים את מצב הרוח שלנו לכיוונים חדשים. דקה אחת, אנחנו נמצאים בתלם במשרד, מאמינים בעצמנו ומתרגשים מהתוצאה של כל מה שאנחנו עובדים עליו. בדקה הבאה אנחנו מלאי ספקות, חסרי ביטחון ומוכנים לזרוק כל דבר שבא לנו ישר לפח.

שינויי פרספקטיבה מוזרים, לעתים קרובות פתאומיים, יכולים להשפיע על כל תחום בחיינו. במערכות היחסים שלנו, מחשבות כמו 'אני מרגיש כל כך טוב לגבי המקום שבו אנחנו נמצאים' יכולות להפוך במהירות ל'משהו לא בסדר. זה לא הולך לשום מקום'. תוך שעה בודדת, התפיסה העצמית שלנו יכולה להשתנות מ'אני אוהב את איך שאני נראה היום' ל'אתה נראה כל כך מכוער/ זקן/ שמן/ עייף וכו'. השינויים האלה יכולים להוביל אותנו בסערה, ובכל זאת, אנחנו מוכנים מדי להאמין בכל נקודת מבט שנופלת בכל רגע נתון.

השאלה היא מה גורם לנו להתנודד בין שתי נקודות מבט כל כך שונות? על מי אנחנו סומכים, ואיך נוכל לטפח גישה טובה יותר ויותר 'בצד שלנו?'

כדי לענות על שאלות אלו, עלינו להסתכל תחילה מדוע אנו, כבני אדם, מפולגים כל כך. לפני שנים רבות, אבי, הפסיכולוג והסופר רוברט פירסטון, פיתח את 'חלוקת התודעה', כדי לעזור להסביר כיצד כל אחד מאיתנו מתחלק בין ה'אני האמיתי' שלנו ל'אנטי-עצמי' שלנו. הטמפרמנט שאיתו באנו לעולם משפיע על שני הצדדים של הפער הזה, אבל הניסיון הקדום ביותר שלנו וההתאמות שעשינו אליהם תורמים רבות לאופי ולמידת החלוקה הזו באישיותנו. מצד אחד, אנחנו אופטימיים, מציאותיים לגבי היכולות שלנו, מאשרים חיים ומכוונים למטרה. הצד הזה של עצמנו ('האני האמיתי' שלנו) מאמין שאנו ראויים לאהבה, אמון, אחריות וחוויות טובות. הוא נוצר מתוך התנסויות ועמדות חיוביות בחיים המוקדמים, כלומר האהבה והטיפוח שקיבלנו מהורה או מבוגרים דואגים אחרים, התמיכה שקיבלנו במאמצים שלנו, הביטחון שחשנו, החוסן שעזרו לנו לבנות וכו'.

עם זאת, מהצד השני, יש לנו אנטי-עצמי מרושע, צד בנו שהוא ביקורתי עצמית, מתכחש לעצמו, ערמומי, חשדן ואפילו הרס עצמי. השפה של האויב הפנימי הזה מכונה 'הקול הפנימי הביקורתי' שלנו. ה'קול' הזה הוא כמו פרשנות מתנהלת בראשנו המבקרת, מטילה ספק, ולעתים קרובות גורמת לנו לחוש חרדה, מדוכא או אי ודאות לגבי כל מה שקורה בחיינו. בדיוק כפי שהעצמי האמיתי שלנו נולד מחוויות חיוביות, האנטי-עצמי שלנו מעוצב על ידי חוויות חיים מוקדמות שליליות, כלומר הדרכים הפוגעות שבהן ראו אותנו או התייחסו אלינו במשפחתנו, דחיות, הזנחה, התאמה לא נכונה או אפילו התעללות.

חוויות מוקדמות הרסניות אלו עוזרות לעצב את המבקר הפנימי שלנו ולצבוע את הדרך בה אנו רואים את העולם. הורה ביקורתי יכול להטיל צל של ספק ביכולותינו לאורך חיינו. מטפל לא אמין עלול לגרום לנו פחות לסמוך על אחרים. זה מאמץ ראוי להסתכל אחורה ולחקור כיצד שכבות העל השליליות של ילדותנו מעצבות את נקודת המבט הנוכחית שלנו ומשפיעות לרעה על היבטים שונים של חיינו. עם זאת, הצעד הבא הוא להפריד את נקודת המבט האמיתית שלנו מהעמדות ההרסניות הללו ולחזק את האני האמיתי שלנו.

אז איך אנחנו עושים את זה? ראשית, עלינו לאמץ את הרעיון שהאופן שבו אנו רואים את עצמנו ואת העולם סביבנו מורכב משתי הישויות הללו. אנחנו יכולים לנסות לשים לב מתי מצב הרוח או הפרספקטיבה שלנו משתנים פתאום לרעה. אנו עשויים לשים לב לעצמנו מגיבים בצורה רגשית אינטנסיבית לנסיבות שאינן ממש מתאימות לתגובה הסופר-גדולה שלנו. בזמנים אלו, אנו יכולים פשוט להכיר בכך שמסנן שלילי צבע את הדרך בה אנו רואים דברים ולשאול האם זה מייצג את נקודת המבט האמיתית שלנו.

חשוב להבין שתגובות ה'נסיגה' הללו נטועות בעבר שלנו. מכל סיבה שהיא, אירוע עכשווי עורר רגשות ישנים, ובתורנו, סביר להניח שאנו רואים דברים מבעד לעדשת העצמי של הילד שלנו. כילדים צעירים, אנו מסוגלים לראות דברים רק מנקודת המבט שלנו, ולכן, רואים דברים שקורים כנגרמים על ידינו. למצבי הרוח ולהתנהגות של מבוגרים סביבנו יש השפעה חזקה עלינו, כי אנחנו כל כך פגיעים. אנחנו גם סופגים ומפנימים הרבה מהעמדות השליליות אליהן אנחנו נחשפים.

תפיסת חיינו הבוגרים דרך העדשה של הילד הזה היא תמיד עיוות, כי אנחנו כבר לא ילד. כמבוגרים, אנו יכולים לקבל את הפרספקטיבה שלא כל מה שקורה הוא באשמתנו, שאנחנו כבר לא נתונים לחסדיהם של אחרים, ושהרבה מהעמדות השליליות שהופנו כלפינו היו מעוותות או שקריות לחלוטין. עם זאת, כאשר המצבים הנוכחיים מזכירים את העבר שלנו, אנו עשויים לתפוס אותם דרך המסנן הזה.

זה יכול להוביל אותנו לפירוש שגוי או להקצות משמעות בדרכים לא מדויקות. לדוגמה, אנו עשויים לחשוב שלבן הזוג שלנו לא אכפת מאיתנו, כי היא לא התקשרה אלינו מיד. אנו עשויים להרגיש קורבן על ידי עמית לעבודה, כי הוא לא הודה בנו בפגישה. אנו עלולים להרגיש מבוכה מוגזמת כאשר אנו קוראים למישהו בשם הלא נכון או לוקחים בטעות את הזמנת הקפה הלא נכונה מהדלפק.

יש כל מיני דרכים בהן אנו יכולים לעוות את עצמנו ואחרים כדי להשתלב בפרספקטיבה ישנה ושליליה, וזו הסיבה שעלינו להכיר את האופן שבו האנטי-עצמי שלנו פועל ולהבחין מתי הוא נוטל את ההגה. ברגע שנעשה זאת, נוכל לפגוש את הגישות הקשות הללו בחמלה עצמית. אנו יכולים לחוש חמלה על הדרכים הקריטיות שבהן אנו רואים את עצמנו, הלחץ שאנו מפעילים על עצמנו, ואפילו הרגשות הלא נעימים שמעוררים התגובות השליליות שלנו.

אם אנחנו כועסים, נוכל לקחת הפסקה, להימנע מהרהורים ולאפשר לעצמנו להירגע. טיול רגלי, ספירה לאחור מ-10, או אפילו לקחת כמה נשימות עמוקות יכול מאוד לעזור ברגעים סוערים. אנחנו יכולים לאפשר לעצמנו להרגיש כל רגשות שמעוררים, בין אם זה כעס, פחד או בושה, אבל עדיין לבחור איך אנחנו פועלים על סמך העצמי האמיתי שלנו והעקרונות שלנו. כפי שמנסח זאת ד'ר פאט לאב, 'תרגיש את הרגשות אבל תעשה את הדבר הנכון'.

ברגע שאנחנו במצב רגוע יותר, אנחנו יכולים לנסות לפגוש כל 'קולות פנימיים קריטיים', או מחשבות שליליות מרושעות שאנו מספרים לעצמנו בנקודת מבט טובה ומציאותית יותר. כשאנחנו עושים זאת, עלינו לזכור שאנחנו בני אדם, ושלא כל מחשבה או תחושה שאנו חווים ברגע חייבות להתקבל כאמת. כאשר אנו מסוגלים להיות פתוחים לאפשרות שהתפיסות שלנו מטעות אותנו, אנו יכולים לשנות בעדינות את נקודת המבט שלנו ולהתחיל לראות את העולם דרך עיניים רעננות, כנות יותר וחומלות יותר. לא משנה באיזה מצב אנו מתמודדים, היכולת לטפח את הגישה הזו יכולה לעזור לנו להתחבר לעצמי האמיתי שלנו ולהישאר בצד שלנו.