כמו לרוב האנשים, יש לי מטרות. יעדים שאני רוצה וצריך להשיג. יעדים שאני שואף אליהם כל יום. יעדים שהם אפילו לא חלומות יותר, הם עכשיו החובה שלי. אני כבר לא מוצא את עצמי רק רוצה שהם יקרו, אני צריך שהם יתרחשו, ואין באמת אפשרות אחרת. הם חייבים לקרות.

הגדנתי את כוונותי למה שרציתי להשיג. רציתי חופש. חופש לעבוד מתי ואיפה שרציתי. רציתי לטייל ולחקור עוד מהעולם. רציתי יציבות פיננסית. נמאס לי לחיות משכורת לשכר. הייתי חולה על הצורך להיאבק כשעלו הוצאות בלתי צפויות. רציתי להחזיר לעולם. הרגשתי שיש לי הרבה מה להציע והכישרונות שלי לא מנוצלים. רציתי לעשות משהו שירגיש מתגמל ושאהיה בי תשוקה.

הִתמַמְשׁוּת

בשנה שעברה הגעתי להכרה שיש עוד דברים שאני צריך להשיג בחיים. הייתי טוב בעבודה שלי, היו לי חיי חברה נהדרים והייתי בריא וחי. עם זאת, הייתה בתוכי תחושת ריקנות זו. למרות שהייתה לי עבודה יציבה, דירה נחמדה ואנשים נהדרים סביבי, הייתה התחושה הזו שמשהו חסר. משהו זה היה תשוקה.פִּרסוּם

כבר לא היה לי התשוקה להמשיך להיות הטובים ביותר בעבודתי. כבר לא היה לי התשוקה להשקיע את רוב זמני בהפיכת חלומו של מישהו אחר למציאות. היה קשה לקום מהמיטה לעשות את אותו הדבר יום יום. הגיע הזמן לשנות. הגיע הזמן להבין מה אני רוצה ולהתחיל לפעול לקראתו. מדוע גררתי את עצמי לעבודה ששאבה את החיים מנשמתי? למה הכרחתי את עצמי מהמיטה פשוט לשלם את החשבונות?

אחריות להטוטנות

עברו רק שמונה חודשים מהיום בו החלטתי להיות בלוגר. באותה תקופה הצלחתי ללהטט במשרה מלאה, להתאמן לתחרות כושר, ליצור ערוץ יוטיוב, להקים עסק משלי, לכתוב עבור כמה מאתרי המוטיבציה הגדולים בעולם, ואיכשהו לשמור על חיי חברה. זה אולי לא נראה הרבה בשביל חלק, אבל עבור כל בלוגרים אחרים, יוטיוברים, ספורטאים, סופרים או יזמים שם בחוץ, אני יודע שהם יבינו את העבודה שמתנהלת מאחורי דלתות סגורות.

לא מזמן הייתי בזרם הדברים. עלינו בשעה 4 לפנות בוקר, בעטתי לשערים בחדר הכושר, בעטתי בשערים עם עסקים, והייתי נוסף על כתיבתי ועשיתי יוטיוב. זה היה כאילו היקום מחייך אלי. במבט לאחור, הסיבה שהייתי בזרימה ועשיתי כל כך טוב הייתה כי אפילו לא אפשרתי למחשבה שלילית לחמוק במוחי. נקודת המבט שלי הייתה לאן מועדות פני ומה השגתי.פִּרסוּם

לא משנה שאני קמה בשעה 4 בבוקר כל יום אימונים לקומפקט. לא היה משנה שאני מבצע שיחות עסק בהפסקות הצהריים שלי בעבודה המלאה שלי. לא משנה שהייתי ערה מאוחר בכל לילה לכתוב, להכין סרטונים ולעבוד על העסק המקוון שלי. נראה שהדברים פשוט זורמים והייתי נרגש לקום מהמיטה כל יום. היה לי זמן לאנשים חיוביים בלבד בחיי. שחררתי את ניקוזי האנרגיה. הסתכלתי על הצד החיובי של הכל ונראה שהיקום מתגמל אותי על המאמצים שלי.

חסימות דרכים

ואז יום אחד פגעתי בקיר. זרם החיוביות נעצר וזה היה כאילו כל מה שעבדתי כל כך קשה כלפי כולם בא וחבט לי בפנים. הכל נראה כל כך קשה. לקום בשעה 4 לפנות בוקר היה יותר מלהיות קשה, להיות מעל המשחק שלי בעבודה ולהתמודד עם אנשים התנקזתי, והתחלתי להישאר מאחור בכתיבה ובעסק שלי. מה קרה? הכל היה קל, הכל זרם, למה הכל הפך כל כך קשה לעמוד בקצב?

היה לי קצת זמן להרהר והבנתי שהדבר היחיד שהשתנה היה הלך הרוח שלי והפרספקטיבה שלי. היה לי חבר שהרגיש נמוך וככל שניסיתי להיות שם, פשוט לא יכולתי לעשות את זה כל יום. לא באופן שבו הם רצו שאעשה זאת. אני אוהב לחשוב שאני האדם שהחברים שלי יכולים לסמוך עליו ובאותו הרגע התחלתי להרגיש שאין לי זמן לחברים שלי כשהם צריכים אותי. התחלתי להרגיש שאני נכשל ולא מעל הדברים כמו שחשבתי שאני. התחלתי להרגיש סחוט כשניסיתי לתת מעט אנרגיה שנותרה לי לעזור לאחרים.פִּרסוּם

הייתי מותש. רגשית ופיזית. שיחות ההשכמה של 4 בבוקר החלו להיות משהו שחששתי ממנו, בועטת בשערים בעבודה, והניסיון להישאר חד כשמתמודדים עם יחסי גומלין אנושיים נראה פשוט כל כך קשה. לא הבנתי כמה אנרגיה וזמן אני משקיע במרדף אחר המטרות שלי. התחלתי לשאול אם כל המאמץ שהשקתי בכלל יהיה כדאי. האם בכלל אשיג את מטרותיי? ולאיזו הוצאה? אם הייתי מאכזב את החבר שלי כי לא יכולתי לתת את התמיכה שהם רוצים כי הייתי עסוק במרדף אחר יעדים ועבדתי לקראת החלומות שלי, האם זה סוג האנשים שאני רוצה להיות?

חשיבה

פניתי לאחד האהובים עליי, טוני רובינס, והתחלתי לצפות בסרטונים שלו מדי יום. הייתי זקוק לאיסוף וידעתי שאני זקוק לתמיכה ולעידוד. הייתי צריך לשנות את הלך הרוח שלי. במקום להסתכל על הייאוש שלי מלהפסיק את עבודתי במשרה מלאה, התחלתי להכשיר את דעתי להתבונן בזה כברכה ורכב ששילם לי את שכר הדירה עבור הדירה המדהימה שלי ורכב שמממן אותי עד שאוכל להשיג החלומות שלי.

במקום להסתכל על שיחות ההשכמה המוקדמות שלי כמטלה, התחלתי להסתכל על התוספת הזמן שנתנה לי לעבוד על יעדי הכושר שלי. במקום להסתכל על כל שיחות הטלפון, הזמן המקוון, הכתיבה, ההפקה וכל מה שאני עושה בכדי להמשיך ולהיות בלוגר ויזם כעבודה נוספת, התחלתי להכשיר את דעתי שוב לראות שאני עובד לקראת המטרות שלי וככל שאשקיע יותר מאמץ, אחזור יותר. המטרה תהיה בלתי נמנעת כל עוד אני עושה משהו כל יום כדי להגיע לרצונות שלי.פִּרסוּם

במקום לחשוב איך אכזבתי את חברתי, התחלתי להבין שנתתי את מה שאני יכול. אני רק בן אנוש ואין שום דרך שאוכל לתת עוד אנרגיה ותמיכה לאחר אם הייתי זקוק לאנרגיה והתמיכה הזו לעצמי. אנחנו לא יכולים לעזור לאחרים אם לא נעזור לעצמנו קודם. אם אנחנו לא שמים את עצמנו במקום הראשון, פשוט אין לנו הרבה מה לתת למישהו אחר. אנשים שבאמת דואגים לך באמת יבינו זאת. כולנו עוברים את המסעות שלנו ואלה שנועדו להיות בחיים שלך נרצה לראות אותך מצליח. כל עוד אנחנו לא נוטשים את יקירינו, כל עוד אנחנו באים ממקום של אהבה, אז באמת אין מה לדאוג.

קרב הקולות

מתנהל קרב מתמיד עם הקולות בראשי. האם אני מספיק טוב? האם אני באמת חושב שיש לי את מה שצריך כדי להגיע למקום בו אני רוצה להיות? ואז הקול השני טוען בחזרה שעברתי מספיק והדברים שעברתי מצהירים בבירור עד כמה אני חזק. יש לי את זה. האם קול הספק ייסגר אי פעם? סביר להניח שלא, אחרי הכל, אנו אנושיים וקול הפחד והספק תמיד יתנגן ברקע.

רק החלטתי שהגיע הזמן לא להקשיב לקול הזה של ספק וחוסר ביטחון. שום דבר טוב לא יוצא מזה. באתי לקבל שקול הפחד תמיד יהיה שם. אני פשוט בוחרת להתעלם מכך, כי אם אני מקשיב לה ולא אמשיך לרדוף אחרי המטרות שלי, אני יודע שאצטער על כך עד סוף חיי. אני מעדיף לעשות כמיטב יכולתי בניסיון להשיג את המטרות שלי ולהפיק את המרב מזמני כאן על כדור הארץ מאשר לא לנסות ולהישאר תמיד תוהה מה אם.פִּרסוּם