סיפור מחבר PsychAlive.

לאחרונה גיליתי את המוות. כמובן שידעתי על זה במשך רוב חיי, אבל אף פעם לא ממש הרגשתי מה זה אומר. כשהכרתי את זה לראשונה כילד, חשבתי שזו תהיה הקלה למות. הקלה לעצור את המהומה שהרגשתי. כנער, התמודדתי עם זה כדרך לחזור למשפחתי. ״אם אתאבד, הם סוף סוף ירגישו משהו כלפיי, הם יצטערו. הם יהיו אומללים ואשמים'. כמבוגר צעיר, המוות היה אתגר מאצ'ואיסטי. 'אני לא מפחד מהמוות, אני רוצה לגלות מה קורה, אני לא מפחד. אני אעשה כל מה שאני רוצה, אני אכניס את עצמי למצבים הכי מסוכנים, הכי מפחידים שאני יכול לחשוב עליהם, כי שום דבר לא יכול לגעת בי, ואם כן, לפחות אני אצא ברעש. אני אנצח כי אין לי פחד'.

ואז, אחרי 22 שנים של חיים חדשים, של למידה איך להיות קשורה לאנשים ולעצמי, מת חבר קרוב. הבנתי דרך זה שאני לא רוצה למות. אני אוהב את ההזדמנות הזו שיש לי להיות בחיים. אני כל כך בר מזל שההרפתקאות הצעירות שלי, 'חופשיות' ועם זאת הרסניות להפליא, לא הרגו אותי. אני מתגעגע לחבר שלי מאוד, ומרגישה גלי עצב עולים עליי בזמנים שונים שבהם אני נזכר בו. אני מבין שאני מפחד כי הוא איננו , לנצח . זה הנצח שמפחיד אותי. אני לא באמת יכול להבין את המילה הזו, לנצח. הוא איננו, לנצח. אני יכול להבין שנעלמתי לזמן מה, אבל לא לנצח. אני לא רוצה להיעלם לנצח. אני אוהב להיות כאן עכשיו; אני רוצה לגרום לכל רגע לספור, עכשיו. אין לי זמן לבזבז. גם חבר שלי לא,

אני מעדיף לחיות את החיים מתוך ידיעת ייסורי המוות המלאים, כי אני מרגיש את החשיבות של כל דקה בחיי. אין שום דבר מרגש במוות, הוא סופי, הוא שלם ואין חזרה. זו אמת מייסרת בעיני. אבל, כרגע, אני חי, ואני רוצה לתת ולקחת, לאהוב ולצחוק, לבכות ולחוות כמה שאני יכול בחיים האלה עכשיו. החיים שלי .